טור דעה: יצאתי לפאג סאחי (ונהניתי)

מתי לאחרונה יצאתם למסיבה בעיר בלי להשתמש בכלל בסמים? אחרי שנים שלא, עומר עשה לילה 'סאחי' באחד הליינים האהובים בתל אביב וכתב על זה בפתיחות וכנות. זה לא היה קל, אבל היו גם הפתעות. אם שכחתם קצת איך זה מרגיש, זו בדיוק הכתבה שאתם צריכים לקרוא.

אחרי חודשיים שאני מסרב בתוקף לצאת למסיבות, בשישי האחרון החלטתי לאתגר את עצמי ויצאתי לפאג סאחי לחלוטין. למי שלא מכיר, הפאג הוא אחד מהליינים הקווירים החזקים בתל אביב, שבשונה מהרבה ליינים גאים אחרים מקדש דווקא את השונות ומהווה מרחב בטוח לחגוג את מי שאתה. אולי חלקכם תשאלו מה פה כבר האתגר, אבל מי שמכיר וחי את הלילה, יודע עד כמה הסמים הפכו להיות חלק אינטגרלי מחווית השחרור, גם במרחב מגוון כמו הפאג. כבר בדרך לקלאב הרגשתי את החרטה הולכת וגוברת, והחניתי את האופניים ליד קיוסק קרוב. אכלתי קוקילידה כדי להוריד את מפלס החרדה, כי שורות לא יהיו פה הערב. הקוקילידה עשתה את שלה, נשמתי עמוק ונכנסתי לקלאב. 

חודשיים אחורה הרופאה שלי זרקה עליי פצצה: תרופה חדשה, מהסוג שמשפיע על הכבד ועל כן הגיעה איתה גם הוראה ברורה להרגיע, לתת לה זמן לעבוד ולהקל על הכבד החמוד עד שנראה שהכל בסדר (איך כל הדברים הכיפים הם לא בריאים?). ״לכמה זמן?״ שאלתי בחרדה. ״ניפגש בעוד חודשיים ונדבר," היא אמרה בחיוך רגוע, כאילו מדובר בעניין זניח. "זה רק שמונה שבועות, אתה תשרוד בלי." שמונה שבועות?! בראש שלי כבר התחילו לרוץ החישובים איזה מסיבות אני אפסיד, ומה עם הבירה אחרי יום ארוך? כוס היין של ארוחת שישי? מה אני אמור לשתות בדייטים? ואיך לסרב כשמישהו מציע לך להצטרף לשירותים? כל זה הצטרף להחלטה נוספת שכבר קיבלתי לפני חצי שנה להפסיק לעשן טבק, וכיוצא בזאת, גם וויד, כי וויד בלי טבק בשבילי זה כמו קורנפלקס בלי חלב. ככה מצאתי את עצמי עומד בפתחו של תהליך ניקוי, שלא ביקשתי, אבל אם כבר נכנסתי לזה – אז לפחות שיהיה ניסוי מעניין. אולי באמת יש משהו בכל הדיבורים האלה על "חיים סאחים" ותובנות גדולות. 

חודש לתוך ה"ניסוי", והדבר היחיד שגיליתי זה שהחיים הסאחיים.. משעממים. הכל הרגיש אותו הדבר, רק קשה יותר. הכאב הפיזי נשאר אותו כאב, והכאב הנפשי – רק הלך והעמיק. מצאתי את עצמי הרבה לבד בבית, מנעתי מעצמי הרבה מפגשים חברתיים כי רובם עירבו אלכוהול במקרה הרגוע ושורות כשהערב מסלים. לילות שישי הפכו לאתגר הכי קשה, במיוחד כשאתה גר בדירה בפלורנטין ממנה אפשר לשמוע כל מסיבה וביפור כאילו הם קורים בתוך הסלון שלך. אז סגרתי את התריסים בשביל לא לשמוע, אבל זה לא עצר את הפומו לחדור מבעד לחריצים הקטנים. נכון, ברור שיכולתי לצאת ולא לשתות ולא לקחת כלום, אבל פחדתי להרגיש יותר בודד עם אנשים מאשר לבד. מצאתי את עצמי מתוסכל, בתחושה שאני במאבק חסר פואנטה שלא יוביל אותי לשום מקום, אפילו שיתפתי על זה בסטורי כדי לקבל קצת אהבה באותו שישי שהבדידות הכתה חזק. 

שיתפתי בסטורי כדי לקבל קצת אהבה (צילום: עומר הראל)

חודשיים אחרי שהתחלתי לקחת את התרופה ונשארתי נקי מכל חומר הרופאה הסתכלה על תפקודי הכבד שלי ונתנה לי את האישור שכל כך חיכיתי לו – "אתה יכול לחזור להרים!". כמובן שהיא לא אמרה להרים, בכל זאת היא רופאה מכובדת. למרות זאת לא התרגשתי כמו שציפיתי, האמת שההיתר להרים פגש אותי במקומות שלא ציפיתי. החוויה אחרי חודשיים סאחי הייתה כבר הרבה יותר מעמיקה ממה שחוויתי אחרי חודש. חודשיים של ניקיון לא רק ניקו את הכבד, אלא גם הציפו שאלות מורכבות שבדרך כלל הוויד, הבירה, השורה והדלקות הצליחו להשתיק. פתאום כשהם לא היו שם שאלתי את עצמי מה הם נותנים לי ויותר מזה - מה הם לוקחים ממני. למרות הרצון לצאת ולהתקרחן הבנתי שסוף סוף אני מרגיש את השפעותיו של תהליך הניקוי והבנתי שאני לא יכול לוותר כרגע על התהליך שאני נמצא בו, ומצד שני חייב לצאת להשתחרר קצת.. אז החלטתי לאתגר את עצמי ולבדוק מה קורה כשיוצאים למסיבה סאחי. 

הייתי הראשון להיכנס לאומן. באתי על תקן החבר הטוב שבא להרים לדיג׳י הפותח ומצאתי את עצמי במשך דקות ארוכות לבד ברחבה, צופה בשקיקה בתאורן מכוון את תאורת הלייזרים המטורפת ששמורה לרגעי השיא של המסיבה. איך אפשר לרקוד שהמודעות פוגשת את הגוף? החלטתי שזה הרגע. אין קהל, אין עיניים בוחנות – עכשיו זה הזמן שלי להתפרע. התחלתי להתנועע לצלילי המוזיקה ברחבה השוממת, מתמסר בכוח לתנועות הראשונות עד שהן התחילו להרגיש טבעיות. לרקוד לבד בקלאב זה כמעט כמו להיות דלוק – במקום שהסמים ינתקו את המודעות מהגוף, פשוט אין אף אחד שיסתכל או ישפוט אותך. אתה חופשי לזוז איך שבא לך, גם אם זה הכי מכוער בעולם, ואף אחד לא יגיד מילה.

החלטתי שזה הרגע, אין קהל, אין עיניים בוחנות (צילום: עומר הראל)

התוכנית הייתה להגיע לחצי שעה, להרים לחבר הדיג׳י ולסמן וי על החוויה כדי להכריז ״הצלחתי, הייתי סאחי בפאג״. אבל עברה חצי שעה וגם שעה והיה לי כל כך כיף לרקוד אחרי הרבה זמן שמנעתי זאת מעצמי, שאפילו לא שמתי לב שהמקום מתחיל להתמלא. החלטתי לשמור את הסאחיות שלי לעצמי, להשתלב בהמון הדלוק שלאט לאט מילא את הרחבה. ציפיתי להרגיש לא שייך, מוזר, אולי קצת זר – אבל כשאתה הראשון בקלאב, אתה הופך לחלק מהנוף, אתה זה שמכתיב את החוקים. הריח הנקי החל להתחלף בבושם המסיבות הידוע - עשן וזיעה. המוזיקה הלכה ונהייתה יותר ויותר אינטסיבית, התאורה יותר מופרעת והמסיבה התחילה לקבל את הצורה הרגילה של מסיבה. אבל מה שעובד על מוח דלוק לא עובד אותו הדבר על מוח סאחי. הצפיפות וההזעה שבדרך כלל אתה מתמסר אלייה, הייתה בלתי נסבלת. כל פעם שמקום שרקדתי בו התמלא מצאתי לי מקום חדש ומרווח יותר לרקוד בו בידיעה שהמקומות האלה ילכו ויגמרו ככל שיעמיק הלילה. 

להפתעתי, הייתי אפילו הרבה יותר חברותי ממה שאני בדרך כלל במסיבות כשאני דלוק. דיברתי, הכרתי, עשיתי צחוקים, אפילו באתי עם הרבה יותר ביטחון להתחיל עם בנים, אבל הפער בין המוח הדלוק של אחרים למוח הסאחי שלי הרגיש גדול מידי בשביל באמת להצליח ליצור חיבור משמעותי. אחרי שלוש שעות שנתתי את כל כולי בריקודים, התחלתי להרגיש את הרגליים כבדות. חשבתי לעצמי כמה זה מטורף! תחת ההשפעה, התחושה הזו מגיעה רק אחרי 12 שעות בערך. רגע שבו הגוף כבר לא מסוגל לשקר על מצבו, לא משנה כמה סמים תמשיך לדחוף פנימה, הוא מתחיל לצעוק את האמת, אפילו שאתה מסרב להקשיב.

אין מה להשוות את חווית המסיבה הסאחית לחווית המסיבה הדלוקה. רק השורות בישיבה לפני כבר מטעינות ברצון לטרוף את הלילה. הקלאב החשוך והתאורה הסטורבית יחד עם הסמים הופכות להיות כמו מבוך אין סופי של רגשות, אנשים, חוויות וזכרונות. והמוזיקה, הו המוזיקה. הטכנו וההאוס שכאילו נכתבו למען רגעים נשגבים שכאלה, שיודעים להביא את המוח הדלוק לתובנות שנדמה שמעולם לא היו נופלות עלינו. אבל אם לא משווים, אפשר להנות גם ממסיבה סאחי. ערב כיפי ונעים של מוזיקה טובה ואנשים יפים שמאפשר להשתחרר ולרקוד ואולי אפילו ללמוד ממנו איך להיות יותר אותנטיים עם עצמנו. להיות סאחי במסיבה הפגיש אותי עם חלק בעצמי ששכחתי שקיים. הרבה טאבויים שהתקבעו במוחי בשנים האחרונות נשברו. נזכרתי שאני פשוט אוהב מוזיקה ולרקוד גם בלי החוויה שהסם מייצר. גיליתי שאני לא צריך שורות בשביל לקבל ביטחון, שאני הרבה יותר תקשורתי עם מוח צלול. הרגשתי אמיתי ומחובר דווקא בין כל הדלוקים והדלוקות. 

כאמן, אני מחפש כל הזמן את הרגעים שבהם המציאות הופכת לגדולה מהחיים. באותם רגעים מעטים בחיי שהצלחתי לממש את חזוני היצירתי, חוויתי התעלות רגשית שאין לה תחליף, חזקה מכל סם. אבל רגעים נשגבים כאלה לא מגיעים בלי מאבק – הם דורשים לעבור דרך האפור והמתיש של החיים. הסמים לעומת זאת מציעים קיצור דרך מפתה וכואב. הם מביאים תחושות שנדמה ששמורות לרגעים הגדולים של החיים – אם ככה אז למה לבחור בדרך הארוכה והקשה כשיש מסלול קצר וכיפי? כי התחושות האלה חולפות ומשאירות ריק. הקיצורים האלה מונעים מאיתנו לבחור במאבק – המאבק שהופך את הרגעים הנשגבים לכל כך יקרים. ככל שהגרעין שלנו נשחק, כך גדל הצורך בריגוש, אבל רק המאבק והתהליך הוא שמעניק לרגעים הנשגבים באמת את ערכם האמיתי.

תנסו לשאול את עצמכם את השאלה הקשה – האם יש משהו שהסמים לוקחים מכם? לפעמים בלי לשים לב הם יכולים לקחת דברים חשובים כמו למצוא בן זוג, לפרוץ יצירתית, או להצליח מקצועית. השליטה שאנחנו חושבים שיש לנו בסיטואציה היא לעיתים קרובות רק אשליה. האחריות להבחין בין מה טוב לנו ומה רע היא שלנו בלבד. רק אתה יודע אם השאכטה בסוף יום עוזרת לך לשמור על איזון עם המתח שהצטבר במהלך היום במשרד, או שהיא בכלל מכסה על זה שאתה שונא את העבודה שלך. רק את יודעת אם השורה פעם בשבוע מרימה לך את היצירתיות או שהיא כולאת אותה בקופסה. אתה זה שיודע אם הבאמפ הוא כיף עם החברים או שאתה פשוט עושה אותו כי אתה מרגיש לא מספיק שייך. התמכרות היא רצף (כמו כל דבר בחיים שלנו הלה״טבים), כולנו איפשהו ממוקמים עליו ביחס לשאלה כמה אנחנו תלויים בחומרים וכמה אנחנו ונותנים להם להשפיע לנו על החיים. כדי לענות על השאלות האלה נדרשת ההגינות שלנו מול עצמנו, שלא מתאפשרת כל עוד הסם ממשיך לתמרן אותנו. כשאנחנו בלופ מתמשך עם הסם, התשובה תמיד תהיה מה שאנחנו רוצים לשמוע. רק מהפרספקטיבה הנקייה אפשר להתחיל לשאול את השאלות המורכבות ולקבל מעצמנו חזרה תשובות כנות ואמיתיות. זה למה גם אחרי שהרופאה נתנה לי פס, החלטתי שעדיין זה לא הזמן שלי לחזור למשחק, אני צריך עוד פרספקטיבה כדי לענות על עוד שאלות. אז כדי להמשיך להעמיק באיך זה מרגיש יצאתי לפאג סאחי, ושברתי את המיתוס שהיה לי עם עצמי שרק תחת השפעה אפשר להנות במסיבה. 

שלא תבינו לא נכון – אני אוהב סמים. אני לא נגד השימוש בהם. הם היו חלק חשוב ומשמעותי מחיי בעשור האחרון, ואני מאמין שאמצא להם את המקום המדויק גם בעתיד. אבל תהליך הניקוי שנכפה עליי חשף אותי לחלקים בעצמי שהזנחתי במשך העשור הזה. המסיבות שהפכו להיות חלק משהגרה של כולנו, שמהוות איזשהו לונה פארק שמאפשר לנו לצרוך בלי להרגיש אשמה, אלא להפך - גאווה. דווקא שם הסמים, המתוחכמים כל כך, משכנעים אותנו שאיתם נוכל לקבל את ההארות שיעזרו לנו להתקדם. בפועל הם משאירים אותנו הרבה פעמים בתחושת החמצה – מה שנראה כמו חלום באותו רגע הופך בבוקר למשהו ריקני ואפילו מגוחך.  

בדיוק כשהמסיבה נטענה בפול גז, הרגליים שלי כבר התחננו שאניח להן בשקט ופרשתי בשיא. הסתפקתי בכל החוויות שרכשתי בארבע השעות שלי בקלאב ויצאתי סביב 4 בבוקר כשעוד חושך בחוץ! מרוצה מעצמי שהחזקתי מעמד ארבע שעות של מוזיקה טובה ואנשים יפים, ונהנתי גם מבלי התחושה האופורית אלייה התרגלתי. קניתי ג׳חנון וסיימתי את הערב עם פרק של קופה ראשית. אני מעצבן את עצמי ואני אוהב את זה.

עומר הראל הוא יוצר קולנוע וטלוויזיה, חובב של חיי הלילה בתל אביב. הטור נכתב על חווייתו האישית בתהליך ניקיון ובמסיבה בערב השנה החדשה.

בלבול בנוגע לתחושת שליטה על שימוש בסמים יכול להיות מכביד ולעורר מצוקה נפשית. אנו מציעים לא להישאר עם הבלבול לבד, לשוחח עם אדם קרוב ולפנות לגורם מקצועי – טיפול או ייעוץ בבלה דואגת או כל שירות אחר בתחום. בשירותי הטיפול של בלה דואגת אנו מציעים לך להתבונן יחד על צריכת הסמים באופן בטוח ולא שיפוטי, לסמן גבולות אישיים ולהגביר תחושה של שליטה עצמית.